<h1>שבלי הלקט דין גבינות גויים סימן ל"ב</h1>
<h2>דף לט:</h2>
תשובת רבנו יצחק ב"ר שמואל זצ"ל, שאלו את רבי, על גבינות הרבה שעשו ישראל בבית הגוים והניחום שם ארבעה וחמשה ימים כדי להתייבש. כדי שלא יתקלקלו בהבאתם, והיו חתומים בחותם שכתב בדפוס של עץ, ושכחו שם אותו הדפוס בבית הגוי, ויראים כי אולי עשה הגוי אחרי כן גבינות אחרות וחותמן באותו דפוס, גם יש מהם שאין חתימתן ניכרת בהם, לפי שמושיבין הדפוס על הגבינה בעודה רכה בת יומא ואין נקלטות האותיות לכך רק רישומן ניכר, וגם מושב הדפוס ניכר על הגבינה. והשיב, על הגבינות ששאלת, התורה חסה על ממונם של ישראל ויש להתיר, כי טעם איסור גבינות הגוים לרבי יהושע בן לוי, משום ניקור [ל"ה ע"א], שאפילו יבשה אי אפשר בלא ציחצוחי חלב, שהארס נשאר שם ולא יעכבנה מלייבש, כמו שפירש רבינו יעקב ג"כ, וכפרושו מוכיח בירושלמי [פ"ב ה"ח], שאי אפשר בלא ציחצוחי חלב אטעמא דגלוי ששם נשאר הארס. ולא כפירוש רבנו שלמה זצ"ל דמוקי לה אחלב טמא. ודשמואל במקום רב יהודה ליתא, במקום ריב"ל שהלכה כמותו לגבי ר' יוחנן לא כל שכן, וגם בפרק בני העיר במגילה משמע שהלכה כריב"ל לגבי ר' יוחנן גבי בית הכנסת מותר לעשותו בית המדרש, הואיל וכן, לא יאסרו אפילו טרח ומזייף מטעם עור קיבת נבלה כי מילתיה דשמואל, ומטעמיהו דרב חסדא ורב נחמן בר יצחק דאקשינן תלמודא עלייהו ועמדו בקושיא. ומטעם הוחלקה בשומן חזיר לא יאסרו, כי אם טרח ומזייף, ודאי לא החליקה בשומן חזיר. וכיון שאין שם באלו גבינות רק משום גלוי מותרין, לפי מה שאין אנו נזהרין עכשיו מן הגילוי. וגם אם יהיה הלכה כשמואל יש להתיר, משום דלא טרח ומזייף, שהרי אם שמא האותיות שעשה מעבר לעבר אין האותיות שעושה הגוי דומים כשחותם מעבר אחר, ובהרבה ענינים יחוש הגוי, שמא כיון היהודי לעשות חותמו במקום מיוחד בגבינה שיש לו שם טביעות עין או סימן. ומעשים בכל יום כשמביאין הגוים יינות של ישראל בלא יהודי חתומין בשני שוליים על הגוי וסומכין על הגוי שמתירא לקלקל החותם פן יהיה ניכר אם יסירם ויחזירם. וגם כשנותנין להם עורות לעבד לשם כתבי הקדש, מסמנים בנקבים במרצע כעין אותיות, ואע"פ כן אין חוששין לזיוף דמירתת וירא שמא לא יכוין, והוא הדין נמי הכא כי דואג שמא לא יכוין כדפרישית. ודל נמי האי טעמא דמירתת ולא מזייף מחמת כי ירא שמא לא יכוין, יש לומר דמירתת ולא מזייף, כי הגוי ירא שמא יבוא הישראל לקחת גבינותיו, ויכיר שאין אלו גבינותיו מחמת היובש והלחלוחית שחלבן, שיש [שאלו] שנעשו ביום שני או ביום שלישי יש יותר רכות ולחלוחית מאותם שהניח ביום ראשון, ובהחלפתן נראה ויהיה נתפס כגנב אי יהיו ניכרין על ידי לחות ויובש. מכל הפנים הללו נראה להתיר, וכל שכן אם מצא היהודי את דפוס החותם באותו עניין שהניחו בבית הגוי, כאשר שמעתי מפי הנדיבים בעל פה. אבל טעם ספק ספיקא שכתבת, שפשוט ספק הוחלפו ספק לא הוחלפו, ואפילו הוחלפו, ספק העמידם בעור קיבה נבילה ספק לא העמידם אינו מתיישב לי. דאם כן, בלא ספק הוחלפה נמי התרתה כל גבינותיהם. שיש לומר ספק לא העמידום בעור קיבת נבלה ואם תמצא לומר העמידו בו, לא נתן העור טעם בחלב, ואם כן בטלת איסור גבינות הגוים. אלא מאי איכא למימר, אע"ג דאיכא לספוקי ולמשרי, רבנן גזרו עלייהו, והואיל ויש לומר שיצאו מתורת ספק איסור ונעשו ודאי איסור מטעם גזירה דידהו כמו שיצאו מתורת ספק ספיקא ע"י גזירתם.
ובתשובת גאון אחר מצאתי, וששאלתם, ישראל שהיה גר בכפר והכפר בינו ובין קירואן עשרה מילין, ושיגר עם גוי אחד גבינה בכפיפה וחאטה לפומה דכפיפה. ושיגר עמו כתב לחבירו, דע כי שגרתי לך על ידי פלוני הגוי כך וכך גבינה, ובכל גבינה וגבינה חותם בכתב עברי ברכה, אותו גבינה מותרת באכילה או לא. שמעתא הכי אמירא, אמר רב, חבית בחותם אחד אסור. חמפ"ג בחותם אחד מותר. חמפ"ג — חלתית, מורייס, פת, גבינה. עכשיו אם החותם הזה הכתוב בכתב עברי-ברכה, ישראל זה הבא אליו מכירהו ויודע בו שאינו מזויף הרי הגבינה מותרת באכילה לפי שחילתית ומורייס אי אפשר לחותמן אלא בתוך כלי, אבל גבינה איפשר לחותמה מעיקרא וחותם שעליה כחותם שעל הכלי שתהיה בו. ואם אין מכיר את החותם לא יאכלנה עד שתגיע ליד מי שהוא מכיר את החותם, ויודע בו שאינו מזויף.
